כל כתיבת שירה בעת הזו היא מעשה פוליטי

כל כתיבת שירה בעת הזו היא מעשה פוליטי

השאלה "מה פירושו של דבר להיות אני" (בישראל 2018), המונחת בקרקעית העמוקה של השירה, היא שאלה פוליטית משום שכל סובייקט הוא גם סובייקט פוליטי, משום שבכל אני יש גם ממדים של אנחנו

 

להצליח להיחלץ, ולו לכמה רגעים, ממוסרותיה העקשניים של המציאות הכובשנית, לחמוק ממשטר היעילות של הקפיטליזם הדורסני, לצאת מן ההיטמעות בשגרת היומיום ולהפוך את עצמך לבעל קול (פואטי) בעולם — זהו מעשה פוליטי. האני יוצא מחביונו הפרטי, האינטימי, אל הפרהסיה, אל הזירה הציבורית, ומכונן את עצמו כבורא, כמי שמחויב לתת דין וחשבון זוכר על עצמו, על חייו, רגשותיו; לחיות חיים של חקירה מילולית חשופה, אינטרוספקטיבית, לעתים אף נוקבת. השאלה "מה פירושו של דבר להיות אני" (בישראל 2018), המונחת בקרקעית העמוקה של השירה, היא שאלה פוליטית משום שכל סובייקט הוא גם סובייקט פוליטי, משום שבכל אני יש גם ממדים של אנחנו. והשאלה מה פירושו של דבר להיות אנחנו בעת הזו, היא כבר שאלה הטבולה עד מעל לראש במרחב הדעת המערב שאלות על כוח, חלוקת משאבים והון סימבולי. פוטנציאל הפוליטיזציה טמון בכל רכיב בקיום האנושי, וכל אלמנט נע ומתנדנד על המנעד של החוט הפוליטי. כך, משנתמנה "שר לענייני בדידות" באנגליה הפכה הבדידות לסוגיה שלטונית, כללית, רחבה, השואלת שאלות חדשות על אופן חלוקת משאבי הציבור. השירים הליריים, האישיים, שכיוונו את הכאב ההיולי אל ערוצים ממושמעים, אל מלים נחרזות, לעתים אף אל פרוזודיה מוקפדת, שניתבו את הרגש הפרטני אל משעול המלים, נקראים כעת בקריאה רטרוספקטיבית כשירה ש"סימנה את התופעה", כפי שמתרחש תדירות. מן העבר השני מצויים כמובן אירועי הממשות הדינמית, השוטפת, השוצפת, שהשירה מאפשרת את עיכולם הרגשי הקולקטיבי, פעולה שיש בה נקודות מגע רבות עם הספירה הפוליטית.

כך כותב יונתן ורטהיים סואן בסופו של השיר הארוך "מכלול העובדות, לא הדברים", שיר שאף העניק לספרו היפה את שמו: "והאחרים שכתבו: 'אי אפשר לכתוב אחרי…'? / רק נקטו דרך אחרת לומר: השפה היא המשרד / שבו היינו השולחן והכסא והכתם, לא כוח האדם. / האדם לעומת זאת נשאר עירום ואנאלפבית / ועל כן כל הנוסף עליו יעמיד בספק את מהותו". בניסוח פיוטי ואלגנטי מתווכח ורטהיים סואן עם אמירתו המפורסמת של אדורנו כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי, מאזכר את דקארט, מדבר בגוף ראשון רבים ושואל בזהירות מרומזת מי הם הערומים והאנאלפביתים.

רגע הפנייה של היחיד אל הערוץ הפואטי הוא רגע קסום שיש בו חום כמוס עז. ללא קשר אל השיפוט הערכי־איכותי שיתבצע בספירה הציבורית לאחר פרסום השירים, כאן נמצא פוטנציאל השירה ככוח היכול לפלח לבבות, להניע לפעולה, למאבק, להתקוממות, לשינוי רדיקלי של היחיד או החברה. התשוקה למישטור הליבידו הרגשי ולהצרנתו במלים, זוהי עמדה שיש בה גם מן ההרואיות, ולא רק מן הנרקיסיזם כפי שהיא מגונה תדיר. אלפי האנשים הגודשים את סדנאות הכתיבה והיצירה, המחפשים ללמוד ולדעת, המפרסמים ללא הפסק בפייסבוק ובאתרי האינטרנט, המואשמים בגרפומניה, מנסים גם הם לגנוב לעצמם רגעי חופש מ"חרושת התרבות" בה הם שוקעים. פרדיגמת העל הרואה את הכתיבה רק כאופן התמודדות עם המציאות הפוליטית, כניצבת בניגוד לה, מחמיצה את היותה של השירה בו זמנית גם ערכאה נוספת של הפוליטי. האישי, הפרטי והאינטימי ביותר הם גם הם חלק מן הפוליטי.

בגיליון 34 של כתב העת תיאוריה וביקורת, שהוקדש לשאלה "מהו הפוליטי", כתב יהודה שנהב על התהליך ההגמונאלי המנכס של "ההמרה ממעמד של יוצא מן הכלל למעמד של רכיב בשיטה". אין שירה פוליטית בעת הזו בישראל; יש שירה הנכרכת ונאספת באנתולוגיות נושאיות, מהודקות היטב. שירת מחאה פמיניסטית ("מלכה עירומה" שערכה דורית וייסמן), שירת מחאה חברתית — שזכתה לתחייה מחדש מאז המחאה ההמונית של קיץ 2011 ב"מחאת כפיים" שערכו גלעד מאירי ונועה שקרג'י, ב"אדומה — אנתולוגיית שירה מעמדית" שנוצרה בשיתוף פעולה בין כתבי העת אתגר, מעיין והכיוון מזרח, ב"התנגדות" שערכה והוציאה לאור המשוררת ללי ציפי מיכאלי, ב"שירון המהפכה — שירת האוהלים" שיצרו כתבי העת דקה, מעיין, ערב רב, אתגר וגרילה תרבות, ובאתר "שירה חברתית" שהקים אורן עילם. כך גם שירה להט"בית ("נפלאתה" לדורי מנור ורונן סוניס), שירה מן הצד השמאלי (מן האסופות הקלאסיות שיצאו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, "ואין תכלה לקרבות ולהרג" בעריכת חנן חבר ומשה רון, ו"חציית גבול" שערכה יהודית כפרי, עד "בעט ברזל" שערכה טל ניצן, ו"לצאת מעזה!" לרועי צ'יקי ארד), שירה מן הצד הימני (הגיליון המיוחד שהקדיש כתב העת "משיב הרוח" ליציאה מעזה), ושירה מזרחית.

 

המתח האצור בין השאיפה העקרונית של המשורר/ת לבקע לוחות טקטוניים של דיכוי, השפלה ועוולה על ידי שימוש בפואטיקה נשכנית בפני השטח שלה לבין המענה של השירה הזו לתפריט אידיאולוגי מובחן וידוע מראש יוצר מודוס של קריסה פנימית. דומה כי אנחנו כבר יודעים מראש מהו הרע אותו מזהה השירה הפוליטית במציאות ואיזה שינוי היא מבקשת לחולל. האם בקוראנו שירה פוליטית מתבצעת בנו פריצת דרך תודעתית? החתירה ליצירת מגע טראומטי עם הקורא מתממשת במקרים ספורים בלבד, ובסופו של דבר, השירה כיום היא עמדתם של מי שברובם המכריע נדחקו לשולי התרבות. ירידת מעמדה של השירה ממודוס תרבות דומיננטי לשולי היא תופעה גלובאלית הכרוכה גם בשינויים הטכנולוגיים המפליגים שאנו עדים להם.

פרדיגמת "המפנה החזותי" שאנו עוברים היא פרדיגמה שנכתב עליה רבות, וסוג התרבות שהחזותיות החדשה מייצרת נחקר בימים אלו. ירידת מעמדם של מדעי הרוח והפיחות בערכה של ההשכלה ההומניסטית הרחבה, תופעת הניו־אייג' הנשענת על החוויה כמוליך של משמעות טרנסנדנטית ופחות על טקסטים קאנוניים, עלייתה של התקשורת הלא מילולית (פוליטיקות החיוכים והחיבוקים) כל אלו מהווים רפרטואר רב עוצמה המערער את כוחה של המלה, מטלטל את כוחה ומשמעותה של השירה, ומכאן, של השירה הפוליטית. לא בכדי הופכת השירה לספקטקל פרפורמטיבי כמו גרילה תרבות, פואטרי סלאם, ערבי ערספואטיקה.

ובכל זאת ולמרות הכול, אני רוצה לסיים דברים אלו בשיר ללא כותרת של מרים בניון גולן, מתוך ספרה "ללה מרי", שיר שהוא מופת של פמיניזם מזרחי: "את שארע לה ביום קידושיה לא יעמוד לב העולם / שישבה בחושך בבית טיח בכפר קולומבשר וחיכתה / שיבוא הזר, שיהיה צל שמלתה לענן אלוהים לא אשכח / איך פשטה בגדי חול בחושך, מדדה זרועות וצוואר בת חמש־עשרה / בלבן לבד בחושך ועיני אביה המת עצומות וגאוות אמהּ מבעד הגשם / כמקלעת בליעה. את שארע לנסיכת פס השלוחה בחושך ביום ההוא / ירעמו שוקי אנדלוסיה וסמטאות המלאח ישרקו / בכל חורף ישוחו ארני ירושלים ואבני בקעה יזהירו ולא אשכח / גם תחת אלף שמשות חדריה בסחרחרת חתונות ביתה באהבה האדירה הזו / את הבדידות. את שארע לסבתי ביום קידושיה לא עומד הלב ויש שהיא / שוכבת וצינור החמצן שוכב ומקלעת הלוע שבי קושרת לחשים ומפתה / מכאן את החושך גם היום שיסע מכאן ענן אלוהים".

מתוך כוונה לעודד דיון ציבורי במעשה האמנותי הפוליטי, יערוך מכון ון ליר סדרה של שיחות אמנים במובן הרחב של המלה סביב הנושא "אמנות פוליטית בישראל בעת הזו". הטקסט שלעיל הוא חלק מפתיחת הדיונים שיימשכו בערבי שיחה שייערכו במכון אחת לשבוע החל מ-22 במאי.

אודות Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

תגובה אחת ל-“כל כתיבת שירה בעת הזו היא מעשה פוליטי”

  1. איתן קלינסקי אומר:

    חובה להחית הקראת שירים במוקדי התרחשות העוול החברתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: