ארכיון תגים | הדרה

לדמיין יחד את העתיד: דברי פתיחה של היוצרת נעמה גרשי בהשקת "לרוחב" בבית העם

 ב-1.8.12 נערכה השקת "לרוחב" - כתב עת מקוון דו-לשוני של "גרילה תרבות" - במקום הסמלי ביותר למחאה חברתית : גג "בית העם", שד' רוטשילד 69, ת"א.  לסקירה המלאה, לחצו על הקישור הבא (בתחתית תצוגת התמונות) : http://www.facebook.com/media/set/?set=a.4259303532029.2168705.1569129167&type=3

נעמה גרשי מנחה את אירוע  השקת "לרוחב" – כתב עת מקוון דו-לשוני של "גרילה תרבות" – במקום הסמלי ביותר למחאה חברתית : גג "בית העם", שד' רוטשילד 69, ת"א. צילום: עזרא לוי "הצלם הפואטי"

המשוררת והעורכת נעמה גרשי בדברי הפתיחה כפי שהוקראו בהשקת כתב העת "לרוחב" בבית העם. 

איש אחד ממוסף ספרותי אחד הזדעק יום אחד וכתב:

"העיסוק האובססיבי בקבוצות ה"לא-קאנוניות", שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם "הדרה", עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה"מודרים" – ובשלב שני, הפך את ה"מודרים" ל"קאנוניים". טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי – מיעוט המבקרים הרציניים ובימות הפרסום הרציניות, קלות פרסומו של שיר בודד או ספר שירים שלם והחירות הדמוקרטית המוחלטת של המרחב המקוון, שאינו מבדיל בין ציוץ לציוץ – טירוף מערכות זה משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה."
(אורי הולנדר, מוסף תרבות וספרות, עיתון הארץ 30.6.2012)

כשקראתי את זה בתחילה נעלבתי (האם הוא רומז שהשירה שלי, של חברי, אינה ראויה?), ואחר כך כעסתי (מי הכתיר אותו כדי לשרטט את מפת השירה העברית ולהגדיר בה שוליים ומרכז), בראש שלי נכתבו עשרה מכתבים למערכת, בכולם הופיעו טיעונים לוגיים, סדורים, עם דוגמאות והבהרות, ועברית גבוהה ורפרנטים למשוררים הרומנטים ולתרבות יוון. דמיינתי איך אני קוראת לצדק על גבי העיתון ואיך טיעוני האיש נשמטים, מתפרקים מול עוצמת טיעוני. בקצה הדמיון נכתבה אפילו התנצלות והודאה בכך שרק מי שגדל על ברכיה של אלת הפריוילגיה וידע כל חייו בביטחון כי לו מגיע האמצע של האבטיח, יכול לכתוב דברים כל כך יהירים.

אבל אז סגרתי את העיתון ופתחתי את האינטרנט. לא היו בו מודרים. לא היו בו קנונים. היו בו קהילות של קוראים ואנשים שחיפשו שירה, ספרות, רעיונות ששייכים לעולם שלהם. לא לעולם האידיאות והמוזות. לא לאקדמיה, לא לנחיריים של עורכים ספרותיים ותיקים. השירה שקראתי היתה שירה כי היו לה קוראים והיא דיברה את שפתם. הספרות היתה ספרות כי היא סיפרה את הסיפור של הקהילה מתוכה היא נכתבה. כמו סיפורה של הקהילה שלנו שחיה כאן בישראל של 2012 ונאנקת תחת הפוליטיקה הפופוליסטית, הגזענית, תחת הגזרות הכלכליות והקיצוצים, תחת ההתעקשות לחלק את התושבים שוב ושוב לשווים יותר ושווים פחות (פיננסית כמובן) ללבנים ושחורים לערבים ויהודים, לנאמנים ולבוגדים.

צילום: עזרא לוי, הצלם הפואטי

צילום: עזרא לוי, הצלם הפואטי

לרוחב קם כדי שלא נצטרך לכתוב מכתבי תגובה. הוא קם כדי שנוכל להמשיך ולדבר אחד עם השני ישירות ולא דרך המסננות של הממסד. כדי שנוכל לכתוב ולקרוא ולהגיב לסביבה שלנו, לשאלות שמעסיקות אותנו, ולדמיין יחד את העתיד שאנחנו מקווים ליצור כאן. רצינו ליצור כתב עת שיהיה פתוח, נגיש, רב קולות. שיהיו בו הרבה סוגים של ספרות, שיהיה אפשר לקרוא בו בנצרת, באשקלון, בירושלים, בחיפה, בתל אביב, ובעיקר שירגיש רלוונטי עבור הקהילה שלנו שהיא הקהילה של מי שמבקש ליצור במקום הזה חברה מזרח תיכונית שיוויונית ופתוחה. אנחנו מקווים שהגליון הראשון הצליח לעמוד בכך ושהערב הזה ימשיך את מה שניסינו לבנות בכתב העת. בעינינו אין הגדרה חזקה יותר מכך לשירה טובה.

*

צפו: מתי שמואלוף מקריא את השיר "נשאלת השאלה" של יונית נעמן בהשקת "לרוחב"

היוצר ויסאם ג'ובראן שניגן בעוּד בהשקת לרוחב בבית העם – בהופעה במילאנו

פרס להדרה: על הפגנת גרילה תרבות נגד הענקת פרס התרבות הציונית

השבוע "גרילה תרבות" הפגינה נגד פרס היצירה הציונית של שרת התרבות והספורט לימור לבנת. הייתה הפגנה מוצלחת שדרשה להפסיק את ההשתקה של משרד התרבות. באחד מרגעי ההפגנה ניגש אלינו בחור שעובד במשרד התרבות. "על מה אתם מוחים?" הוא שאל. ענינו, על הדרה של כל אוכלוסיה שאינה ציונית, או מעוניינת ליצור בתוך הקטגוריה הזאת. "כמו מי?" הוא שאל. כמו החרדים, או הפלסטינים-הישראלים, ענינו. אבל אין תרבות חרדית, הוא שלף מהמותן.

מתי שמואלוף – אז אני לא מהסוג שייקח את הארבעים אלף שקל על היצירה שלי ולכן כיניתי את הספר האחרון שלי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". אני בעד יצירה ישראלית, לכל הישראלים שחיים פה בלי שיוכם או אי שיוכם לציונות. קראתי מספר משיריי "מה תרבותי בתרבות" ו"למה אני לא כותב שירי אהבה ציוניים" וגם את שירו המצויין של אהרון שבתאי "כרוז מס' 1 לתלמידי כיתה יא" שגרם לזוג שבא לטקס לחזור הביתה (בחיי, נשבע).

מיכל אהרוני  – עמדנו מול. בודדים. הקראנו שירה ודיברנו על ההבדל בין אמנות ללאומנות. התווכחנו. דיברנו.כבר שנים לא הייתי באירוע כזה. לא הפגנתי כמעט לבד על משהו שמאוד חשוב לי. ואין כיף ומרגש מזה. להגיד לשרה לבנת ולאורחיה מה, באמת, אנחנו חושבים על פרס היצירה בתחום הציונות. לעשות דמוקרטיה ולהשמיע את קולך האמיתי.  אני חיה כאן, משלמת מיסים, מגדלת את ילדי, יוצרת בעברית, אני חלק מהדי אן אי של המקום הזה. מרקמו – מרקמי ולהיפך. אל תחנכי אותי, לימור לבנת. אין לך זכות, אין לך את הכלים, אין לך את היושרה ומעל הכל אין לך תרבות

מתוך כתבה של עידו בלאס בגלריה הארץלפני תחילת הטקס נערכה בחוץ הפגנה קטנה. המפגינים, מארגון "גרילה תרבות", מחו על הפרס המדיר לטענתם אוכלוסיות שונות בישראל, כמו האוכלוסייה דוברת הערבית והאוכלוסייה החרדית. "הפרס הזה הוא בושה, כי שרת התרבות לא קיבלה שום זכות לקבוע מי ציוני ומה ציוני", אמר אחד המפגינים. לבנת התייחסה למפגינים בנאומה ואמרה כי "לא נעים לספוג האשמות ודברי בלע, אבל בעיני אין מטרה נעלה יותר מלהשיב לחיינו את הציונות"

 

מתוך כתבה של רוני אפרת בוואלהמחוץ לטקס, התכנסו שלושה יוצרים מטעם קבוצת "גרילה תרבות", שמחתה באמצעות הקראת שירה נגד הפרס. לא ייתכן שאירוע תרבותי שנועד להכשיר את התרבות בישראל לא מייצג את מכלול הזהויות", אמר המשורר מתי שמואלוף. "זה פריימריז לשרה לבנת ולא פרס. עובדה שהיום מתקיימות הפגנות גם נגד יום ירושלים ובמסגרת המחאה החברתית, הטקס נועד להסתיר את המהלכים הכלכליים השגויים של השרה לבנת

במפתיע, התייחסה השרה לבנת להפגנה שבחוץ: "מעטים בזים לציונות והיו שלושה כאלה בכניסה לאולם", אמרה לבנת. "חובה עליניו להגן עליה ולהשיב אותה לחיינו במלוא הדרה ובמלוא צדקת דרכה. לא תמיד נעים להיות מטרה לחיצי הביקורת ולספוג האשמות ודברי בלע, איך אין מטרה ראויה מזו"

גם הרקדן עידו תדמור תקף את הפרס: "משרד התרבות, בחוצפה רבה, מחלק את תקציב התרבות תחת קריטריונים מעוותים המשתנים על פי צו הפוליטיקה והאינטרס", אמר תדמור בדף הפייסבוק שלו

%d בלוגרים אהבו את זה: