ארכיון תגים | ניוז 1

תודה ל"גרילת תרבות" – לקראת הפגנת "החד קיום" | איתן קלינסקי

935568_10151694711399050_1638166506_nהיוצר ופעיל איתן קלינסקי קורא: הצטרפו להפגנת החד קיום ונזכר בהפגנות נוספות נגד ההפרדה בין יהודית וערבים בצפון הארץ 

ב-25.11.1957 השתתפתי בהפגנה מול מערכת העיתון "ידיעות אחרונות" בתל אביב בעקבות מאמר מערכת שפורסם בעיתון ב- 24.11.1957 (*),יום אחד קודם, על ידי עורך העיתון, ד"ר הרצל רוזנבלום. מאמר שהוקדש להקמתה של העיר נצרת עלית. כותרת המאמר היתה "נצרת לא תהיה יותר יודנריין". ובגוף המאמר נכתבו השורות הבאות :"למטה, לרגלי ההרים האלה שמסביב, רואה אתה את נצרת ערבית קטנה, מסתכלת מלמטה למעלה אלינו. אינך יכול שלא להיות מושפע מכך, שהרי עד כה ישבו הערבים בהרים ואנחנו למטה. כאן פעל דמיון הנדסי-לאומי לפי מיטב האון הממלכתי היהודי והטכני."

ממרחק של 56 שנים, זכורה לי ההפגנה כמחאה של אנשי רוח מעטים, שלצערי, לא השפיעו על סדר היום התקשורתי. היינו יותר מדי מעטים, אך נחושים להשמיע את הסיסמא – "אחווה יהודית ערבית" ולנסות לשרש את הגישה של "און יהודי ממלכתי וטכני", שמבקשת להעלות את חיינו על שרטון של איבה, הממקמת את היהודים למעלה ואת הערבים למטה, כלשונו הבוטה והמצמררת של ד"ר הרצל רוזנבלום בעיתון, שלא היה עדיין העיתון של המדינה. וזה בהמשך לתמיכתו במדיניות ההפקעה הגורפת של אדמות כפרים ערביים רק לשם  הקמת שתי הערים היהודיות – נצרת עלית וכרמיאל.

אחרי 56 שנים אצא להפגין פעם נוספת לנוכח תופעה של מורסה מוגלתית בעיר נצרת עלית וגילויי שנאה בוטה, שמפגין ראש עיריית נצרת עלית, שמעון גבסו, כלפי אזרחים ערבים החיים בעירו ובעיר נצרת הסמוכה.

אני מקווה, שבריאותי תעמוד לי, ואוכל ליטול חלק בהפגנת שירת החד קיום: שירה נגד גזענות, שמארגנת חבורה נפלאה של אומנים צעירים בשם "גרילת תרבות" בנצרת עלית ביום שני 12.5.

זו חבורה, שהחליטה לצאת נגד גילויי גזענות של ראש עיר המתגאה באמירות הקוראות לרצח אזרחים – "אם הייתי בשירות בעת מהומות אוקטובר 2000 היו אצלי הרבה יותר הרוגים". וזאת לאחר שוועדת חקירה ממלכתית , וועדת אור, גינתה את מעשי הרצח ואת האחראים למתן הפקודה לירי.

ראש עיריית נצרת עלית הוא מעל לחוק, הוא היה מוכן ליטול חייהם של יותר מפגינים באוקטובר 2000, כשוועדת חקירה של ממשלת ישראל הצביעה על החומרה שבהרג המפגינים. שמעון גבסון הוא מעל לחוק, כשהוא מרשה לעצמו לשלוח לתושביו מנשר בשחור על גבי לבן, בו הוא מכריז, שהוא נוקט בפעולות נגד האוכלוסייה הערבית הגרה במקום "בדרכים שהשתיקה יפה להן". אדם, המכריז על נקיטה בפעולות בלתי חוקיות ו"שהשתיקה יפה להן", אסור לו לכהן בתפקיד של ראש עיר. שר הפנים חייב להעביר את שמעון גבסון מתפקידו כראש עיר בישראל, כאשר הוא מתנסח בהסתה פרועה כלפי עיר שכנה ומציגה כעיר ה"הופכת לקן טרור בלב הגליל ומרכז להפצת שנאת ישראל".

מותר לאזרח ערבי להתנסח בהפגנות נגד החלטות ממשלה, אין זה הופך אותו לחלק מקן טרור בלב הגליל. אם יש ראיות למעשה טרור, לשם כך ישנן משטרה ופרקליטות, שיעמידו אדם למשפט על ביצוע מעשה טרור, או על ניסיון לביצוע מעשה טרור. שר הפנים חייב להשהות מתפקידו ראש עיר, שמסית את תושבי עירו ונגד תושבי עיר שכנה בקביעה נחרצת ומוכחת, שכל תושב ערבי  "ממתין כל העת לשעת הכושר כדי לתקוע סכין בגב המדינה".

 אני מבקש להודות לחבורה הנפלאה של משוררים צעירים, מוזיקאים ויוצרים שהתארגנו ביוזמת "גרילת תרבות" להשמיע את קולה של ישראל השפויה אל מול גלי גזענות כלפי ערבים, אזרחי מדינת ישראל החיים בגליל.  החבורה הנפלאה, התארגנה ביוזמת "גרילת תרבות",  להפגין בנצרת עלית נגד ראש עיר המתגאה, כי הוא אוכף חוק וסדר  "בדרכים שהשתיקה יפה להם". ראש עיר המתגאה,  שהוא פועל בניגוד לחוק כנגד משפחות ערביות החיות בעירו. אני מקווה, שיהיה הד ציבורי לתביעת אנשי אומנות ותרבות מכל הארץ, שיבואו לנצרת עלית לתבוע המרת גילויי גזענות של ראש עיריית נצרת עלית ביצירת מדיניות של אינטגרציה והכלה.

איתן קלינסקי

(*) מובאות מהמאמר של ד"ר הרצל רוזנבלום ניתן לקרוא גם בספרו של ד"ר הלל כהן "ערבים טובים", הוצאת "כתר" עמ' 137 והערה מס'  31 עמ' 283.

הרשימה התפרסמה לראשונה בניוז 1

השקת לרוחב דרך עיניהם של אור זילברמן בחיה רעה – מדור הספרות של מגפון ואיתן קלינסקי בניוז 1

דגלים אדומים לפניך; רשמים מהשקת כתב העת "לרוחב"

"שלושים שנה אני מורה ללשון עברית מובסת" מעיד המשורר איתן קלינסקי, בהאשימו את השיח הישראלי באנכרוניזם, הגמוניה ואלימות. בהשקה לכתב העת "לרוחב", שנערכה ביום רביעי האחרון, הושמעה ההאשמה לצד שאיפה ליצירת שפה אחרת, שתגדיר את הרחוב מחדש | 7 באוגוסט 2012, 15:25 מאת אור זילברמן ב"חיה רעה – מדור הספרות של מגפון".
בשירו "דיסוננס", כותב המשורר ג'ודת עיד: "כזה אני…\ לעתים לבן, לעתים צהבהב\ עוטה גלימה בחום העז\ מגבעת בגשם\ מסתופף בחושיי\ חולם על כפר\ על לחן\ על שמש\ על אור ירח". את שירו מקריא עיד על גג "בית העם" בתל אביב, בליל אוגוסט חם במיוחד ונטול כוכבים. הדיבור העברי-ערבי שלו מתגלה גם במציאות כבגדר "עובדה קיימת". הוא פרובלמטי, בהיותו בעל זהות מסוכסכת ובה בעת הוא גם אנושי מאוד, בהיותו עוד קול הנבלע לתוך ההמולה העירונית של הרחוב מתחת.

כתב העת החדש "לרוחב",  http://www.gerila.co.il/wide01/ בו התפרסם זה עתה שירו של עיד, מתיימר "לתעד את אלו החיים" דווקא מתוך מהלך של הורדת השירה לרחוב. לא לרחובות תל-אביב הכוונה, כי אם לרחוב של המרחב העברי והערבי, הישראלי והפלסטיני, אותו רחוב של שיח ציבורי רווי כפילויות וסתירות שעיד מתאר דרך זהותו שלו כ"דיסוננס". עם זאת, משוררי תנועת "גרילה תרבות", בפתיח לכתב העת, מסבירים שאין בכוונתם להתחקות אחר רחוב זה, כי אם להגדירו מחדש: את המראה, את השיח, את השפה ולבסוף- גם את "השכנים", הלוא הם אנחנו.

תפישתה של השירה כמעין "כוח פואטי", שבכוחה להגדיר מחדש את המציאות, כמו גם להביא לשינוי חברתי, מפתיעה לנוכח הכותרת של הגיליון הראשון: "חורבן". לכאורה יש פרדוכסליות מסוימת, בתיעוד "החיים" מתוך דיבור אודות "חורבן", המאיים להביא לקצם. קריאה בגיליון הראשון של "לרוחב" אכן מגלה יצירות רבות המשתמשות בחוויה של "חורבן" ובביטויים חריפים המביעים הרס ומוות. יחד עם זאת, כחלק מתפישה מוצהרת של עורכי כתב העת, אין "החורבן" מהווה אלא שיח של פחד ואלימות, ממנו נוצרים "החיים" כפי שאנו מכירים אותם. מדובר, כמובן, בשיח ההגמוני והמיליטריסטי של החברה הישראלית. שיח העולה, בין היתר, מתוך שירה של המשוררת ענת זכריה, "אנחנו אנחנו": "אנחנו בונים את החומה\ אנחנו פשטנו שרפנו באש\ אנחנו אלה פה היום\ כולנו חיים".
האם אווירה זו של "חורבן" באה לידי ביטוי בהשקת הגיליון, שנערכה ביום רביעי? לאו דווקא. למעשה, שילוב של שירה, אמנות ומוסיקה, כמו גם של עברית לצד ערבית (לא פעם מפי אותם דוברים ומשוררים), יצר במקום שיח שיתופי, חי ומרגש. היה ניתן ליהנות משירתה הנפלאה של לונה אבו נאסר, מהרכב "סיסטם עאלי", גם מבלי להבין ערבית, כמו גם להשתעשע מטעויות קלות שהגו הדוברים השונים, אחד בשפתו של האחר, מבלי להבחין או להבין את הטעות עצמה. יותר מכל, הייתה האווירה במקום רוויה בפתיחות ובשיתופיות, של מלים, של חוויות ושל תחושת גאווה אחת מרכזית. תחושה, שבאה לידי ביטוי בתקווה שהביע אבי בוחבוט, מפעילי המחאה החברתית, ש"הביטים" של כתב העת (המושק בגרסה אלקטרונית) "יציפו" את הקוראים מקיר לקיר,יאפשרו לגשר בין פלגיו המסוכסכים של הציבור הישראלי ויהוו נדבך נוסף בדרך לשינוי חברתי.

שלא כמנהג כתבי עת ספרותיים אחרים, "לרוחב" כאמור אינו מופץ בדפוס, ומכאן שלא ניתן להשיגו בחנויות הספרים. הוא מבקש ללוות את התעוררותה השנייה של המחאה החברתית, כאשר הוא מופץ על גבי הרשת וניתן לקריאה בחינם ומכל מקום, בארץ או בעולם. לנוכחים בהשקה, ניתנה האפשרות לקרוא את הגיליון הראשון באמצעות ברקוד, שהודפס על גבי גלויות אדומות הנושאות את לוגו כתב העת. עד לסוף הערב כבר נופפו הנוכחים בגלויות, על פניהם שלהם ועל פני האחרים, להגנה מפני החום הכבד. כמו דגלים אדומים, וכמו כתב העת עצמו, נדמה היה שצבען של הגלויות מתריע על סכנה כלשהי, על איום ועל פחד. עם זאת, ניסיון לאתר תחושת פחד בפני הנוכחים העלה חרס. ככלות הכול, אין תכלית כתב העת להתריע על איום מוחשי במרחב הציבורי, כי אם להרחיב את גבולותיו, מתוך מודעות לפחדים המשותפים לכל באי "הרחוב" הישראלי. על כן, השקת כתב העת בעיקר מעוררת תקווה- ליצירת שפה אחרת, שיח שיתופי ואולי, בהמשך, גם מהפכה.
לגרילה תרבות – הקבוצה שמתוכה צמח כתב העת http://www.gerila.co.il/he/?iid=999&p=1
—-

איתן קלינסקי:  ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית

▪ ▪ ▪
כמאה שוחרי שירה הצטופפו על גג בנין "בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב להקשיב למשב רוח מרענן של שירה חדשה בערב ההשקה של כתב העת "לרוחב", שעל הוצאתו שקדה "גרילת תרבות".
הגיליון מכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, אומנות ומסות ספרותיות. ניכר, שהושקעה עבודה מאומצת על-ידי חברי המערכת – נעמי גראשי, אלמוג בהר, תאמר מסאלחה ומתי שמואלוף – כדי להביא את כתב העט לצורה מקוונת וחינמית. לה הוסיף חן רב אבי בוחבוט בעיצוב גראפי מרשים.
 
ראשון הקוראים היה ארז ביטון, מי שהוביל מהפכה בשירה הישראלית, שכתיבתו היא מודל למשוררים רבים. משורר הנותן ביטוי עז לחוויה חנוקה של ילדות מהגרים מארצות המזרח במעברה והופך אותה לחומר שירי חי וחגיגי . שירו "בשעה של שקיעה" זועק כבר שנים את זעקת האב, הכורע תחת נטל מלחמת קיום תוך איבוד טוהר עולמו וזהותו.
 
ריגש את הקהל המשורר ג'ודת עיד בשירו "דִּיסוֹנַנְס", המתמודד עם מקומו כפלשתיני החי בחברה הישראלית המתנכרת לו:
 
"אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם אֵין לִי אֲדָמוֹת \ לֹא לַיְלָה וְלֹא עָפָר וְלֹא עֵצִים". מה שיש לו , לג'ודת עיד מובע בכאב רב – " אֲנִי דִּיסוֹנַנְס \ אֲנִי עֻבְדָּה קַיֶּמֶת \ לַאֲחָדִים – בִּלְתִּי רְצוּיָה \ לַאֲחֵרִים – עֲדַיִן בִּבְדִיקָה." והתוצאה העגומה היא בתחושה הזועקת – "זֵהוּתִי הִיא פְּזוּרָה לְבַנָּה \ זְמַנִּי בָּדוּי כְּמוֹ הַמָּקוֹם \ נוֹכְחוּתִי כִּפְזוּרָתִי \ מַשְׁפִּילָה, זוֹעֶקֶת."
 
כמו האב בשירו של ארז ביטון "בשעה של שקיעה", האבא שבא מצפון אפריקה לבנות את ביתו בישראל, הנדחה על-ידי מציאות מתנכרת, חש כיום המשורר בן העיר נצרת – פלשתיני אזרח מדינת ישראל – ה"נוֹשֵׁא אֶת בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה \ אַף כִּי הָרְחוֹבוֹת מִתְנַכְּרִים לִי ". קולו של הכפר הבלתי מוכר, המנותק מהחיים ממים ומחשמל, הדהד בעוצמה רבה בערב ההשקה, כשמתי שמואלוף קרא את שירה של המשוררת יונית נעמה.
 
את תחושת הכאב של אובדן שפה וזהות ניתן היה לחוש בעוצמה רבה בקריאתו של המשורר אלמוג בהר את שירה המרטיט של המשוררת אמירה הס, הכותבת בעברית-יהודית-בגדדית ובעברית, שירה המבכה את אובדן זהותה ושפתה.
 
ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית.
 
העורכים בחרו להתמקד בנושא "החורבן", כפי שהצהירו: "נדמה כי הוא מלווה את המקום בו אנו חיים, נוכח בהיסטוריה של כל אחת מהקהילות החיות כאן, נוכח בשיחות על העתיד וחוזר שוב ושוב ברטוריקה הפוליטית, שנעה בין דמות התוקף לדמות הקורבן".
 
ניכר, כי ב"לרוחב" ניתנה במה לקולות רבים ושונים להציב מראה מורכבת, אנושית ומדויקת יותר מזו המוגשת ונדחסת לנו יום יום בתקשורת.
 
ביטוי שירי למציאות של היותנו עם כובש במשך ארבעים וחמש שנים נתן איתן קלינסקי בשיר – "מורה ללשון עברית מובסת". שיר שנכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון לשירות מילואים בגזרת שכם וג'ינין לפני שנים רבות.
 
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בְּתַפּוּחֵי זָהָב
הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים
כִּבְמַשְׂכִּיּוֹת כֶּסֶף
עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אֳפָנָיו.
 
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי
שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי:
הַלָּשׁוֹן – קֻלְמוּס הַלֵּב
הַשִּׁירָה – קֻלְמוּס הַנֶּפֶשׁ.
 
שְׁלוֹשִׁים יוֹם בְּסִמְטָאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין
הוּסְגוּ אָחוֹר
כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי
מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ,
כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוּסֵי הַלֵּב
וְקֻלְמוּסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.
בְּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין
אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס
לְלָשוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.
 
הַיּוֹם
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת
שֵׁמֵיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם
וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת
מְמַלֶּטָת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחוֹרָרִים
עֲרָבִי מַסְרִיחַ
סְ'תוֹבֵב לַקִּיר
אוּסְקוּט
יָא מַנְיָאק.
 
%d בלוגרים אהבו את זה: