ארכיון תגים | ספר האומץ

בואו להשקת ספר האומץ של אייל בן משה

10336712_10206677537116208_5759128517640778351_n

קוראים/ות נכבדים/ות, עוברי/ות אורח תמימים/ות, שיכורים/ות וסחים/ות, אמיצים/ות ואמיצים/ות בפוטנציאל, אייל בן משה מתכבד להזמינכם להשקת רומן הביכורים שלי: ספר האומץ, בהוצאת 'גרילה תרבות'. ההשקה תיערך ביום ראשון, 14.6.2015 בשעה 19:00 ב- ברמצווה, רח' זבולון 13, ת"א.
הרומן יצא בהוצאת גרילה תרבות.
* את הערב תנחה: אלונה אלוז, עורכת לשון וספרות.

יתארחו, ישתפו ויקריאו:
* מתי שמואלוף – משורר וסופר
* שירה פינקס – סופרת
* אורטל בן דיין – עיתונאית ופעילה חברתית
* ד"ר אשר עידן – פילוסוף ומומחה לתרבות רשתית
* ינעים את המילים, בגיטרה ספרדית, המוסיקאי המחונן אילן ד. סבח – (בישגדא, מרגלית אנקורי, מתיתיהו בנד)
תהיו אמיצים ותבואו.

פיייסבוק

תמכו בספר האומץ, הרומאן הראשון של אייל בן משה, כחלק מספרות עצמאית שמביאה קולות אחרים לספרות הישראלית

10636125_541597112652780_30511355201485867_n

שני פרקים מתוך החלק הראשון של 'ספר האומץ'.
ספר האומץ מגייס בימים אלו מימון לצורך הפקה.
זה הזמן לתמוך בספרות עצמאית שמביאה קולות אחרים לספרות הישראלית.

————————————————————————-————–

כבר צהרים ואי אפשר לזוז בבית מרוב ההכנות לשבת. הכיסאות מורמים, וילונות מקופלים, ספות מונחות אחת על השנייה, הרצפה רטובה.
אני שונא את היום הזה, חבל שאי אפשר לקפוץ ישר ליום שבת. בכל מקרה אני לא מבין למה כבר אי אפשר לחזור לשגרה, לפחות כאן. המלחמה בכלל לא מורגשת, בערבים כשהאזעקות מופעלות, השכנים עולים לגגות בכדי לראות איך הפטריוט מיירט את הסקאד במקום להיכנס לחדרים האטומים ולהיאטם. וכשהוא מצליח, מדינה בסרט. המדינה הכי בטוחה והכי מיוחדת בעולם, והיא אפילו לא נלחמת, לא מגיבה, נלחמים בשבילה.
אני יושב בקצה המיטה שלי העמוסה בכל החדר, וקורא את עיתוני השבת שמספרים את כל הסיפורים הקטנים של המלחמה. אנשים שנחנקו בתוך מסכות האב"כ, אדם שחיבר שיר על המלחמה, אנשים בחרדות, כמה אנשים שנותרו בלי בית.
בום על החלון שלי, משהו נסדק בתוך הלב שלי. מישהו זרק משהו, אבן על התריס של החלון שלי. התריס נסדק. אני נצמד אל הקיר, ואז חושב במהירות לברוח מהחדר. אבל לאן? ברגעים כאלו המחשבות רצות לי בראש כמו מכוניות מתנגשות.
למה? למה שיעשו לי את זה? אני מרגיש את הקור של הקיר חודר לי לגב דרך הסווטשירט שלי, אבל אני לא יכול לזוז, לפחות לא בשניות הראשונות. לפתע קול נפץ זכוכית נשמע מהחדר של ההורים שלי ביחד עם קריאת כאב של אבי, אני רץ לשם, חושב בתוכי תוכי, במקומות שאין איש יודע שזה מזל משמיים שיש לי סיבה טובה לצאת מהחדר. שבר בלטה מכוסה דם מונחת על המיטה, מסביב שברי זכוכית, אני מתחיל להזיע ולהרגיש איך הלב שלי מאיץ את דפיקותיו, התנועות שלי הופכות איטיות ומסורבלות איך שאני מנסה לעשות משהו שיראה מעשי, אבא שלי מבקש שאביא במהירות תחבושות. אני רץ לסלון בכבדות, אימא שלי מנגבת את הרצפה בסמרטוט רטוב.
"איפה יש תחבושות?", אני שואל בעניים קרועות.
"תסתכל במרפסת", היא אומרת באדישות כשהיא נעצרת לשנייה להסתכל עלי במבט שכבר יודע מה קרה ושאין כל כך למה להתרגש.
אני חוזר לחדר עם התחבושות, לאחר כמה שניות מנחש מי זרק את האבן.
"נבלות", מסנן.
אבא שלי קם לאט ובזהירות עם יד שתומכת בגב וסוגר את התריס, לוקח את התחבושת, משטח אותה, ומצמיד אותה בחוזקה על הפצע ומדביק עם פלסטרים, מושך מעליו את השמיכה והולך לישון, צולל עמוק עמוק אל תוך השינה. אני יוצא משם אל החדר שלי וסוגר גם שם את התריס עד שכל חרכיו אטומים וסוגר עליו את החלון. אני מפנה במהירות את הבלגן שעל המיטה, מניח הכל על הכיסא שלי שעומד כבר להישבר, המחשבות שלי בבלגן. את שאר הדברים, המגהץ ופלטת השבת אני דוחף הצידה כמה שיותר בכדי לפנות לי מקום ישיבה, בשעה שאני לא בטוח שישיבה היא התרופה הכי טובה בשבילי. אני יושב עם רגליים צמודות, הידיים לצדי הגוף המכווץ, הן מתחילות להזיע, אני קם ונעמד ומתיישב שוב, הולך למקלחת ושוטף את הפנים ומתבונן בעצמי במראה, ורואה איך שהטיפות זורמות לי על הלחיים לצוואר כמו טיפות זיעה לוהטות. אני ממשיך להסתכל בעניים רציניות, מוסיף עוד מים וחוזר לחדר ומתיישב בפינת המיטה. המוח הולך להתבקע, הלב בדרכו להתפוצץ, רגעים בלתי אפשריים, למה אני לא יורד ותופש את הבנזונה הזה ומפוצץ לו את הפרצוף. כוסאמק עכשיו אני יורד, עכשיו, עכשיו. המחשבות האלו עולות לי שוב כאשר אני כבר יודע עוד פעם ועוד פעם שאני לא יכול. אני לא יכול.

י
אני יורד לחצר עם נעלי בית שהגומי שמחזיק את הנעל על הרגל כבר קרוע, ואני הולך לאט כדי שהם לא יפלו, ומעיל דובון ענק של אבא שלי מהצבא. החצר ריקה, בכל פסיעה ופסיעה אני מרגיש את האדמה הרטובה והרכה. אני עוקף את הבניין בדרכי לחצר האחורית שהיא יותר גדולה מהקדמית והדשא שם הרבה יותר ירוק וצפוף. חתולים לבנים ואדומים בורחים לכל מיני כיונים כשאני צועד צמוד לקיר הבניין. הכל שומם. אני יוצא מהחצר לכיוון מגרש הכדורסל ההרוס שנמצא באולפן של העולים. שם כשהייתי קטן התאהבתי בילדה מצ'ילה, היא הייתה לבנה ושמחה והשיער שלה היה שחור וחלק . היא כל הזמן התחמקה ממני, עד שערב אחד ראיתי אותה מתנשקת במרפסת המבולגנת של הדירה שלהם, עם ילד אחר מהשכונה. עכשיו כשאני הולך על הדשא הצהוב ומה שנשאר ממנו, מסתכל אל הבניין שלה שנשאר נטוש, ועל המרפסת שעוד שנייה נופלת, אני מרגיש אותה הרגשה של אכזבה בחזה כמו באותו זמן, אכזבה שהופכת לי את הבטן כמו איך שאני מרגיש ביום כיפור.
אני מגיע למגרש המוקף עצי דקל, ומוצא שם את יוגב מתאמן בקליעה לסל. הידיים הדקות והקטנות שלו לא מצליחות להחזיק בכדור הגדול, וכל זריקה שלו מקסימום נוגעת בקצה התחתון של לוח הסל. יוגב מסכן, הוא נולד ככה, קטן ודק עם ראש גדול וקול כמו של צפצפה.
Eyal Ben moshe3

מסכת האב"כ שלו תלויה על ברז מים מלא חלודה שעומד בקצה המגרש. אני מרגיש חזק ממנו כשאני רואה איך הכדורסל גדול מכל הגוף שלו. אפשר לגמור עליו בלחיצת יד, ממש לקמט אותו, כמו שמקמטים ניר עטיפה דק. גפרור שחור, ילד קטן שמתרסק על ידי גל גדול ונטחן דק דק כמו חול ים על הקרקעית המאובנת. אני מביט בו מרחוק לכמה דקות, מידי פעם מסתכל למעלה ולצדדים, רואה את עמודי החשמל הישנים, שציפורים של חורף בנו עליהם את קנים, ופה ושם את עמודי העץ של חברת הטלפון שהחוטים שלהם קרועים ומפוזרים בין כל השבילים השבורים של האולפן שבנו אותם מאספלט. הוא מזיע מהמאמץ, אני מתקרב אליו והוא זורק אלי חיוך, אולי של אכזבה. הוא ממשיך לשחק כאילו הוא לא רואה אותי בכלל.
"רוצה לשחק?", אני שואל.
הוא לא עונה וזורק במאמץ רב את הכדור ופוגע בפינת הלוח. אני תופש את הכדור, זורק אותו וקולע לסל. הוא מתבעס ומזיז את המבט שלו אל הרצפה.
"רוצה לשחק?", אני שואל שוב.
"מה?", הוא שואל.
"חיובים. קח תתחיל אתה".
אני זורק לעברו את הכדור והוא מנסה לתפוש, והכדור מחליק לו מבין הידיים ועף אל מחוץ למגרש, והוא הולך בצעדים איטיים להביא אותו.
"יאללה, מהר", אני דוחף אותו.
הוא חוזר לאט, הפנים שלו ברצפה, והולך למרכז המגרש ועומד מרחק כמה מטרים מהסל. כשהוא מרים את הידיים שלו, השרוולים קצת נופלים, ורואים איך הזרועות שלו דקות כמו קשיות, מתעקמות למגע של יד תינוק. הוא זורק את הכדור ומצליח לגרד את תחתית הסל. אני תופש את הכדור לידי ופונה לצד ימין של המגרש, ועומד בשיפוע לסל מרחק כחמישה מטרים, זורק לסל וקולע. הוא לא מצליח לתפוש את הכדור בגלל המהירות, וכפות הידיים שלו משתפשפות בכדור, ואני יודע שזה כואב, והוא עוצר לרגע ונותן להן לנוח. הוא לוקח את הכדור והולך למקום משם קלעתי, משם הוא חייב לזרוק את הכדור לפי כללי המשחק, עוצר ומתרכז לכמה שניות, מכווץ את הפנים שלו, וזורק את הכדור בכל הכוח שרק נשאר לו באותו רגע. הכדור נע בקשת נמוכה אל מתחת לסל ונתקע בעמוד וחוזר אל תוך הידיים שלי.
"אני נותן לך עוד ניסיון", אני אומר לו וזורק אליו את הכדור ששוב מחליק מבין ידיו במהירות לצד השני המגרש.
הוא מביא אותו בשקט ונעמד שוב באותו מקום שבטח כבר מפחיד אותו. כמה שניות עוברות ונדמות כבר לדקה ארוכה ונצחית וזה מעצבן אותי.
"נו,,,", אני צועק עליו.
הוא מביט בי עצבני ועצוב, השפתיים שלו מתהדקות והעיניים שלו רטובות. אני לא יודע אם זה זיעה מהמאמץ, גשם, או דמעות. הוא מחכה עוד כמה שניות.
"נו,,", אני צורח עליו והוא מחכה שנייה, וזורק את הכדור בלי לנצל ההכנה המוקדמת שהכין לעצמו בשניות שעברו.
הכדור פוגע בעמוד הסל וחוזר במהירות אל הפרצוף שלו והוא נופל על הברכיים שלו ומכסה את הפנים שלו בידיים. הוא עדיין לא בוכה.
"אתה בסדר", אני שואל מבלי לזוז ממקומי.
כעבור כמה שניות הוא קם ומרים את הכדור וזורק אותו שוב באוויר, הכדור נופל על האדמה מאחורי הסל. הוא נשאר עומד במקום, מביט אל עבר הסל.
"אתה צריך להביא את הכדור", אני מזכיר לו.
"אני לא רוצה יותר לשחק", הוא אומר בקול שבור.
"אין דבר כזה. אתה צריך להמשיך עד הסוף", אני מודיע לו.
הוא מתחיל ללכת לאט אל עבר הכדור, אוסף אותו בשתי ידיו וחולצתו מתלכלכת מהבוץ. "אתה לא הולך", אני אומר לו ומתחיל ללכת אחריו ומדביק אותו תוך שנייה.
"אתה צריך להמשיך לשחק", אני אומר.
"לא רוצה".
אני תופש אותו בכתפיים ומנענע אותו, הכדור נופל מידיו ומתגלגל אל תוך שלולית מזוהמת.
" עזוב אותי", הוא צועק ונחנק.
הוא לא מנסה להתנגד, ידיו נשארות לצדי גופו. אני חונק אותו ומפיל אותו על הבוץ.
"אתה תשחק".
הוא מנסה לקום נשען על כפות הידיים שלו שעכשיו הם בתוך הבוץ, ומצליח לקום ופונה לעבר היציאה מהאולפן זקוף מעט, הכתפיים שלו למטה כמו עבד מיואש שמנסה לשמור על כבודו. הוא מתרחק ממני כמה מטרים, ואני רץ ותופש בצווארון החולצה שלו וזורק אותו שוב אל הבוץ. ואז אני מתכופף אליו וחונק את לו את הגרון העדין שלו, והוא מתחיל להשתעל בקצב מדאיג, ואני עוזב אותו תוך כדי שאני דוחף אותו עם הברך אל הבוץ.
"למה אתה מעצבן אותי", אני שואל אותו.
אני חונק אותו שוב והפנים שלו מתעוותות והופכות אדומות, ולאחר כשנייה מניח לו ומתרחק כמה צעדים ממנו, והוא שב להשתעל. חלשלוש, חתיכת סרדין. שוב אני פונה אליו ובועט לו בבטן והוא מתהפך על הגב. עכשיו הוא משתעל יותר חזק. עוברות כמה שניות, עד שאני מסתובב ועוזב את המקום. אני הולך לבית של הילדה שאהבתי, אל המרפסת ההרוסה, נעמד שם לשנייה ושומע אותו עדיין משתעל. למה הוא לא קם והולך הביתה? אני חוזר לראות אותו, הוא עדיין שוכב על הגב, ראשו בתוך השלולית, הידיים שלו על החזה.
"אתה בסדר?".
"עזוב אותי", הוא מייבב.
אני מתקרב עוד צעד לעברו, מהסס ונעצר, רועד מעט, הזיעה מתקררת מקפיאה ומצמררת אותי, מקודם הייתה זרמים חמים כמו בים של מדוזות.
“תקום",
אני מנסה למשוך בחולצה ולהעמיד אותו, הוא לא מתנגד אך גם לא משתף פעולה.
"תעזוב אותי", המבט שלו באדמה. תקוע שם, בבוץ. שילך כבר לבית שלו. שיפסיק לעשות את עצמו, להשתעל, שלא ימות לי עכשיו. אני גם כבר רוצה ללכת הביתה. רוצה שייגמר כבר הכל. למה עשיתי את זה בכלל. הכל בטח בגלל השעמום של המלחמה הזאת. אם לא הייתה המלחמה כל היום המעפן הזה לא היה קורה בכלל. אני לא מצליח לחשוב עכשיו מה היה קורה ביום רגיל אם לא הייתה המלחמה. זה מכניס אותי לייאוש. הוא עדיין לא קם, אני מסתובב והולך עכשיו על באמת. הנה אני כבר יוצא מהאולפן, כל הנעלים שלי כבר מכוסות בוץ, כל הגוף שלי מזיע עוד פעם. אני עוצר, מרגיש חרא בתוך הגוף שלי, ואני לא יודע איך להוציא את זה ממני. הייתי צריך להישאר בבית, מתחת לשמיכה שלי, ככה שום דבר לא היה קורה. אני מסתובב לחזור לאולפן ואז שוב נעצר. הוא לא רוצה אותי שם, זה בטוח. הרסתי לו את השבת. גם לי נהרסה השבת, וזה רק יום שישי היום, יום שבשבילי צריך יותר להתאמץ בו כדי למצוא מה לעשות. אולי אחזור לים, הילדים מהבוקר בטח חזרו לשם, והפעם אני אלך ישר אליהם, לא אברח, לא אכפת לי מה יהיה.

 

תמכו בספר האומץ! פרויקט ההדסטארט של אייל בן משה בהוצאת גרילה תרבות

הוצאת גרילה תרבות שנוסדה בשנת 2007 הוציאה עד היום למעלה מעשרה כותרים מצליחים, שרובם ניתנים להורדה חינמית ביניהם תוכלו למצוא את "שירה מפרקת חומה", "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה", "אנרגיות טובות", "שירת האוהלים", כתב העת "לרוחב", שתי האסופות של קבוצת השירה "ערס פואטיקה" ועוד. לאחרונה החלטנו גם לסייע לסופרים ומשוררים צעירים/ות להוציא את הספר הראשון. הפרויקט הראשון עם ספרה של עדי קיסר "שחור על שחור" נחל הצלחה גדולה. כרגע אנחנו יוצאים בפרויקט חדש שמבקש לסייע לסופר אייל בן משה מנתניה להביא ספר רעב, ונושך מהשכונות של נתניה אל תוך הקאנון הישראלי!
תוכלו לקרוא דברים שכתב הסופר מתי שמואלוף: לפני כתשע שנים הכרתי את הכתיבה הנפלאה של אייל בן משה, עם הגיבורים שחיים בשכונות של נתניה, בגטו שלא נותן להם לצאת. לשמחתי ערכתי קטע מתוך רומן הביכורים שלו בתוך "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (עם עובד – הוצאת ספרים). כיום אייל בן משה מבקש את העזרה של כולנו, בכדי להוציא את הרומאן כולו, בעריכת מואיז בן הראש. יש לכם אפשרות לתמוך ביצירה מזרחית, פריפריאלית, אמיתית, ולהיות חלק מהשינוי המתחולל בספרות הישראלית.

על הספר

ספר האומץ מתרחש בשכונה בדרום נתניה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ומספר על אמיר, נער בן 17

שנשאב למסע נפשי בו מתעצבת אישיותו לאחר שסנדרה, בה הוא מתאהב, דוחקת בו לנקום בשלושה נערים

שתקפו אותו מינית.

חלקו הראשון של הספר פורסם בהוצאת עם עובד בקובץ תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית.

הרומן המלא עתיד לראות אור בהוצאת גרילה תרבות בעריכת המשורר והסופר מואיז בן הרוש.

למה אני פונה אליכם

רק בעזרתכם אוכל להגשים את החלום הגדול שלי להוציא לאור את הרומן ספר האומץ במלואו, אותו כתבתי

במשך 10 שנים, ואחר כך להמשיך לכתוב את הרומן השני, השלישי ועוד.. (בתקיות המחשב יש לי רעיונות לעוד 8

רומנים).

עלי

שמי אייל בן משה, בן 38,יליד נתניה, ביום אני עובד בחברה לשיווק בינלאומי באינטרנט, ובלילה אני שוקד על

יצירת עלילות טבולות בשמש ים תיכונית בסטודיו שלי.

במהלך השנים כתבתי סיפורים קצרים ומאמרים שהתפרסמו בכתבי עת לספרות כמו עיתון 77 ומעיין, העוקץ

ותסריטים שעמדו בפני הפקה. כולם התרחשו בשכונה בה גדלתי, אזורים בנתניה, שכונה שמגרש המשחקים שלה

הוא חוף ים. אני נוהג כך משתי סיבות. 1. לגמרי מסיבות אישיות. דמיונות הילדות שלי משתוקקים להגיע אל

הדף. 2. אלו נושאים ונופים שכמעט לא נוכחים בספרות הישראלית, וכתיבה פרוזאית עליהם יכולה לתת אור על

תהליכים חברתיים שמתרחשים בחברה הישראלית.

אז מה אני צריך כדי להוציא את כתב היד לאור

30,000 ₪ לצורך:

· עריכה מקצועית

· עריכה לשונית + האחדה לשונית

· הגהה

· עימוד +עיצוב + כריכה

· הדפסת ספר בפורמטים שונים

למה להשקיע בספר

בהשקעה ביצירה זאת, אתם לוקחים חלק פעיל ביצירת ספרות ישראלית חדשה ומקורית במקום להיות מובלים

ע"י "מובילי טעם" מהוצאות הספרים הותיקות.

הנושאים והנופים הכלולים בספר אינם נוכחים בסיפורת הישראלית, למשל התבוננות בילדות בשכונה בדרום

נתניה.

הוצאת ספר זה לאור תיתן לי פנאי להתחיל ולכתוב את הרומן השני.

חלק ראשון

א

החוף ריק. בודד כמוני. בדיוק כמו שרציתי. רק ככה אני יכול להסתובב בלי הפרעות, להיות רגוע ולעשות בדיוק מה שאני רוצה.

כי אף אחד לא מוציא את התחת שלו מהבית בגלל המלחמה המוזרה הזאת, וזה טוב בשבילי.. כי כשיש אנשים בחוף, זה כמו

מלחמה.

בלילה יש כאן הרבה מהשכונה שבאים לראות את הפטריוט מורידים את הסקאדים. הם לא ראו כלום. מפגרים, מהבולים, אין

להם מה לעשות, ככה לבוא באמצע הלילה ועוד אין שומדבר. אבא שלי בחיים לא היה בא לפה. אף כלב לא היה גורם לו

להסתובב עם כל השכונה. זה לא שאני לא משחק אותה גבר, אני זוכר איך בפעם הראשונה שהופעלו הסירנות מעל גגות בית

הספר, הרגשתי שהבפנים שלי מתכווץ מרוב פחד. וכשהמסכה הייתה על הפנים שלי הייתי לחוץ שהיא לא אטומה מספיק, ואם

תהייה התקפה ביולוגית אני מת. אבל מההפגזה השנייה, שלא לדבר על השלישית, ובמיוחד כשראינו הרבה אנשים עולים על

הגגות כדי לחפש סקאדים בשמים, התחלתי לשים זין. אמא שלי לא רצתה להפסיק לראות שושלת.

אני עומד על הצוק ובוחן טוב טוב את כל הפינות מאחורי הצוקים שבחוף. בודק אם אין שם נרקומנים, ילדים, זוגות שבאו

להתחרמן שם, או טביעות רגלים של דייגים על החול. אני מביט רחוק טוב – טוב לשני הכיוונים. החוף ריק. אין איש שנושם את

האוויר שלי עכשיו.

כל אחד שיהיה בחוף יכול להרוס לי הכול. רק בגלל זה – גם שאני בטוח שעכשיו, שיש מלחמה, וכולם לא יוצאים מהבתים

שלהם, ואין סיכוי שיהיה מישהו על החוף – אני לא רוצה לקחת שום סיכון. אני רוצה לדעת בוודאות שהחוף ריק לגמרי. נטוש.

ערירי כמוני. אני רוצה שהפעם אני והחוף נהיה ממש דומים, חברים, או אחים. כמו פעם בקיץ בקטעים שבין חוף איזורים

לסירונית, שהלכתי יחף על החוף והיינו רק אני השמש החול והמים. השמש מיסטלה לי את המוח ולקחה אותי לדמיונות שלי,

איפה שתמיד טוב לי, ששם אני מישהו אחר לגמרי. אך בכל פעם שמישהו עבר. זה ניגמר, וחזרתי לפה.

אני ממשיך להסתכל ולבדוק את החוף, ורואה רק את כל כתפי הזפת והקרשים שנסחפו מהגאות של הלילה. הם חלק קבוע של

החוף. כשבקיץ הטרקטור של העירייה מנקה אותם, אני יודע שבאו זרים לחוף.

אנא שתפו בבקשה!!! שיהיה בהצלחה!!!

%d בלוגרים אהבו את זה: